מבט פסיכולוגי על אחדות: מיונג אל רמז־מראה
אנחנו רגילים לחשוב על הנפש כעל דבר פרטי.
לכל אדם הזיכרונות שלו, הפחדים שלו, האהבות שלו, החלומות שלו והסיפור האישי שלו. נדמה שהעולם הפנימי שלי שייך לי, והעולם הפנימי של אדם אחר שייך לו.
אבל קרל גוסטב יונג הציע תפיסה נועזת יותר: מתחת ללא־מודע האישי קיימת שכבה עמוקה שאינה שייכת רק לאדם היחיד.
הוא קרא לה הלא־מודע הקולקטיבי.
מכאן אני רוצה להתחיל את המבט הפסיכולוגי על אחדות.
המאמר הזה מורכב משני חלקים.
בחלק הראשון — יונג: הלא־מודע הקולקטיבי, הארכיטיפים והדרך שבה הם יכולים להתבטא לא רק באדם אלא גם בקבוצה ובחברה.
בחלק השני — המחשבה האישית שלי: מה קורה כאשר העולם שמולי נעשה לרגע מראה, וכיצד מתוך החוויה הזאת נולד התרגול שאני מכנה „רמז־מראה”.
יונג: הנפש שאינה רק פרטית
הלא־מודע הקולקטיבי
יונג הבחין בין הלא־מודע האישי לבין רובד עמוק יותר של הנפש.
הלא־מודע האישי קשור לחייו של האדם המסוים — לזיכרונות, לחוויות, לקונפליקטים ולתכנים שאינם נמצאים כרגע במודעות.
אבל יונג הציע שמתחתיו קיים לא־מודע קולקטיבי — רובד נפשי שאינו תוצאה של הביוגרפיה האישית בלבד, אלא משותף לבני האדם.
אם מקבלים את נקודת המבט הזאת, מתגלה רעיון מעניין של אחדות:
בעומק הנפש, האדם אינו רק סיפור פרטי ונפרד.
יש בו גם משהו אנושי משותף.
ארכיטיפים — תבניות יסוד של החוויה האנושית
יונג תיאר בתוך הלא־מודע הקולקטיבי ארכיטיפים.
ארכיטיפ אינו דמות אחת קבועה שאפשר לצייר ולומר: זהו הארכיטיפ.
אפשר לחשוב עליו כתבנית עמוקה, המקבלת צורות שונות בחלומות, במיתוסים, בדת, באמנות ובחיי האדם.
האם.
האב.
הילד.
הגיבור.
הצל.
הזקן החכם.
מוות ולידה מחדש.
הדמויות והסיפורים משתנים בין תקופות ותרבויות, אך תבניות דומות מופיעות שוב ושוב.
כך האדם הפרטי חי את חייו הייחודיים, ובו בזמן נוגע בסיפורים עתיקים וגדולים ממנו.
כשהארכיטיפ מופיע בקבוצה
הרעיון נעשה מעניין במיוחד כאשר עוברים מן היחיד אל הקבוצה והחברה.
אנשים בתוך קבוצה אינם תמיד מתנהגים כפי שהיו מתנהגים לבדם.
קבוצה יכולה לפחד.
קבוצה יכולה להתלהב.
היא יכולה לחפש גיבור או מנהיג.
היא יכולה ליצור אויב.
היא יכולה לבחור קורבן או שעיר לעזאזל.
לפעמים נדמה כאילו סיפור גדול מן האדם היחיד מתחיל לפעול דרך אנשים רבים בעת ובעונה אחת.
משפחה, קהילה, ארגון, עם או חברה יכולים ליצור סמלים משותפים, פחדים, תקוות וסיפורים — ואנשים שונים מקבלים תפקידים בתוך הסיפור הזה.
מנקודת מבט יונגיאנית אפשר לשאול:
איזה ארכיטיפ פועל כאן עכשיו?
הצל — מן האדם אל החברה
אחד המושגים החשובים של יונג הוא הצל.
הצל כולל צדדים בעצמנו שקשה לנו לזהות ולקבל כחלק מאיתנו.
ולפעמים קל יותר לפגוש אותם בחוץ.
אני איני תוקפני — הוא תוקפני.
אני איני אנוכי — הם אנוכיים.
אצלנו נמצאת האמת — הטעות נמצאת אצל האחר.
כאשר תהליך כזה מתרחש בקבוצה, הוא עשוי לקבל כוח רב הרבה יותר.
קבוצה יכולה לראות בקבוצה אחרת את מה שקשה לה לראות בעצמה.
בנקודה הזאת הגבול בין פסיכולוגיה של היחיד לפסיכולוגיה של החברה מתחיל להיטשטש.
מה שקורה בתוכנו משפיע על הדרך שבה אנחנו רואים את האחר — והאחר יכול להפוך למראה שבה מופיע משהו מתוכנו.
וכאן אני רוצה לעזוב לרגע את יונג ולעבור למחשבה האישית שלי.
אחדות: העולם כמראה
אני מסתכל על העולם שסביבי.
בכל רגע נמצאים לפניי אינספור דברים, אבל רק מעטים מהם באמת מושכים את תשומת ליבי.
למה דווקא האדם הזה?
למה המשפט הזה?
למה עץ מסוים, תנועה, מבט, צליל, אבן, ענן או משהו קטן וחסר חשיבות לכאורה גרמו לי לעצור?
אפשר כמובן לחפש הסבר פסיכולוגי.
אבל אותי מעניין גם משהו אחר.
אולי הדבר שתפס אותי יכול להפוך לרגע למראה.
לא מפני שכל מה שנמצא בעולם הוא השלכה שלי. העולם קיים בפני עצמו, והאדם שמולי אינו יציר של הנפש שלי.
אלא מפני שהמפגש בינינו יצר משהו.
משהו בו פגש משהו בי.
רמז־מראה
מכאן נולד עבורי התרגול שאני מכנה „רמז־מראה”.
משהו בעולם מושך את תשומת ליבי.
אני עוצר לרגע ושואל:
למה דווקא זה משך אותי?
מה אני פוגש כאן מעצמי?
איפה הדבר שאני רואה בחוץ נמצא עכשיו גם בתוכי?
אבל השאלות הן רק הדלת.
אחרי ששאלתי אותן, אני מתרחק מהן.
אני מפסיק לחפש תשובה.
אינני מנסה לפרש את מה שראיתי, לפענח סמל או לבצע בעצמי ניתוח פסיכולוגי.
במקום זאת אני מנסה להרגיש שמשהו בדבר שנמצא מולי הוא גם חלק ממני.
זהו בשבילי הרמז־מראה.
משהו שאי אפשר להגדיר
רמז־מראה אינו מחשבה מדויקת.
קשה להכניס אותו למשפט כמו: "העץ הזה מסמל אצלי כך וכך".
הוא מופשט יותר.
אולי הוא דומה קצת למוזיקה.
אפשר לדבר על מוזיקה, לנתח אותה ולתת שמות לצלילים — אבל כל ההסברים אינם הצליל עצמו.
כך גם כאן.
אני מרגיש משהו לפני שאני יודע לומר מהו.
וברגע שאני מנסה להגדיר אותו במדויק, משהו מן החוויה כבר הולך לאיבוד.
לכן אני נשאר איתה לרגע.
ואז אני מחייך
אני מחייך לעצמי.
ואני מחייך גם למה שפגשתי.
לעץ.
לאדם.
למבט.
לצליל.
לדבר הקטן שעצר אותי.
ומתוך החיוך יכולה להופיע תחושה של קרבה ואהבה.
לא מפני שאני והדבר שמולי הפכנו לאותו דבר.
הוא נשאר הוא.
אני נשאר אני.
אבל לרגע ההפרדה בינינו אינה כל הסיפור.
יש גם קשר.
הוא בי ואני בו
כאן נמצא עבורי רעיון האחדות.
רמז־מראה חי בתוכי ומשקף את האחר.
הוא חי באחר ומשקף אותי.
יונג נתן לי שפה לחשוב על שכבות נפש שאינן רק פרטיות — על ארכיטיפים, על הלא־מודע הקולקטיבי, על הצל ועל ההשתקפות שלנו באחרים.
אבל בתרגול רמז־מראה אני מגיע לרגע שבו אני רוצה להניח גם את השפה הזאת בצד.
לא להסביר.
לא לפרש.
לא להוכיח.
רק להיות לרגע בתוך המפגש.
אולי אחדות אינה מצב שבו כל ההבדלים נעלמים.
אולי היא הרגע שבו אני נשאר אני, האחר נשאר אחר — ובכל זאת אני חש שמשהו מאותו קיום נמצא בשנינו.
ואז אפשר לחייך.
לקיום אמיתי אין הגדרה.
ד"ר ראובן בילצ'ינסקי — מומחה ברפואת משפחה, מטפל ברפואה אינטגרטיבית ובדיקור סיני.