קהילות צילום והתבוננות
קהילות התבוננות וצילום
אנחנו רגילים להביט בעולם ולשאול כמעט מיד: מה אני רואה?
זה עץ. זה ענן. זו אבן. אלה גלים. זה סדק במדרכה.
המוח האנושי בנוי לזהות, להשוות ולסווג. הוא מחבר את מה שנקלט בחושים למה שכבר מוכר לנו, נותן לדברים שמות וקושר אותם לזיכרונות, לאמונות, לערכים ולסיפורים.
היכולת הזאת חיונית לחיינו. בזכותה אנחנו מבינים את העולם ופועלים בתוכו. אבל היא גם עלולה להסתיר מאיתנו רובד אחר של המפגש עם המציאות — הרגע הקצר שקודם להסבר.
לפעמים אנחנו מביטים בעננים, בקצף של גל, באור שנופל בין ענפים, בצורה של אבן או אפילו בכתם מקרי על מדרכה — ומשהו גורם לנו לעצור.
אנחנו עדיין לא יודעים למה.
אולי דווקא הרגע הזה ראוי לתשומת לב.
כשהצילום הופך לתרגול בהתבוננות
רובנו משתמשים במצלמה כדי לשמור זיכרון: מקום שביקרנו בו, אדם שפגשנו, נוף יפה או אירוע שאנחנו רוצים לזכור.
אבל אפשר להשתמש בצילום גם בצורה אחרת.
במקום לצאת ולחפש מה כדאי לצלם, אפשר להתחיל לשים לב למה שגרם לנו, אפילו לשבריר שנייה, לעצור ולהסתכל.
זאת יכולה להיות תגובה כמעט ספונטנית למשהו שפגש את העין: צבע, צורה, תנועה, מרקם או צירוף מקרי של דברים. משהו משך את תשומת הלב עוד לפני שהספקנו להחליט מדוע הוא מעניין אותנו.
במקרה כזה הצילום אינו רק תיעוד של אובייקט. הוא הופך לתיעוד של רגע של תשומת לב — ניסיון לשמר את אותו שבריר זמן שבין הראייה לבין הפרשנות.
גישה כזאת התפתחה במקומות שונים בעולם, ונוצרו סביבה קהילות של צילום קונטמפלטיבי, צילום מודע, צילום מינימליסטי ושילובים בין צילום לשירה קצרה.
למרות ההבדלים ביניהן, חוזר בהן רעיון משותף: לפעמים כדאי לנסות לראות לפני שממהרים להסביר את מה שרואים.
Miksang – לראות לפני שמפרשים
אחת הגישות המוכרות בתחום היא Miksang, מונח טיבטי המתורגם בקירוב ל"עין טובה" או "עין טהורה".
Miksang התפתחה כגישה לצילום קונטמפלטיבי. במקום לחפש נושא מרשים או לבנות מראש קומפוזיציה בעלת משמעות, התרגול מנסה להפנות תשומת לב אל המפגש הראשוני עם מה שנמצא מולנו.
Miksang – לאתר ←אנחנו בדרך כלל לא רק רואים.
אנחנו רואים ומיד אומרים לעצמנו:
עץ. בית. שקיעה. אדם.
התווית מופיעה כמעט יחד עם הראייה.
בתרגול קונטמפלטיבי מנסים לפעמים ליצור מרווח קטן בין שני הדברים.
לראות צבע.
קו.
אור.
מרקם.
תנועה.
יחסים בין צורות.
ולאפשר להם להיות לרגע כפי שהם, לפני שאנחנו מחליטים מה משמעותם.
לכן צילום כזה אינו חייב להציג הרים, שקיעות או מקומות אקזוטיים. קיר מתקלף, השתקפות בחלון, צל על הרצפה או שני צבעים שנפגשו במקרה יכולים להיות מעניינים לא פחות.
המצלמה הופכת בדרך זו ממכשיר לתיעוד למכשיר שמחדד את תשומת הלב.
קהילות של צילום קונטמפלטיבי
עם השנים נוצרו ברשת קבוצות וקהילות שונות סביב רעיונות דומים.
בחלקן הדגש הוא על mindfulness — נוכחות ותשומת לב בזמן הצילום.
באחרות הדגש הוא אסתטי יותר: צמצום, שקט חזותי, מרקמים, אור וצורות פשוטות.
יש קהילות שבהן אנשים מצלמים דברים שרובנו עוברים לידם בלי לראות: עלה על מדרכה, השתקפות בשלולית, קיר ישן, אור שנכנס דרך חלון או שינוי קטן בצבעי השמיים.
המשותף לרבות מהן הוא שהצילום אינו מתחיל בהכרח בשאלה:
אלא בשאלה בסיסית יותר:
"מה גרם לי לראות את זה?"
Visual Haiku – כשהצילום פוגש שירה קצרה
כיוון נוסף שהתפתח הוא החיבור בין צילום לבין הייקו.
הייקו הוא צורת שירה יפנית קצרה מאוד. במערב הוא מזוהה לעיתים עם מבנה של שלוש שורות ועם ספירת הברות, אבל העיקרון העמוק יותר אינו דווקא החשבון הטכני.
הייקו מנסה ללכוד רגע.
מעט מאוד הסבר.
והרבה מקום למה שלא נאמר.
ברשת קיימות קהילות של Visual Haiku ושל צילום-הייקו, שבהן מחברים תמונה עם מספר מילים או שורות קצרות.
גם The Haiku Foundation פיתחה פרויקטים שבהם צילום והייקו נפגשים. אחד הרעיונות המעניינים בגישות כאלה הוא הניסיון לצלם רגע ולא רק אובייקט.
לא רק: "הנה עץ."
אלא האור שהיה עליו בדיוק עכשיו.
העלה שעבר ברוח.
הצל שנוצר לרגע.
היחסים שבין שני דברים שנפגשו במקרה — ושנייה אחר כך כבר אינם קיימים.
במובן הזה הצילום וההייקו עושים פעולה דומה: שניהם מנסים לעצור משהו חולף מבלי להסביר אותו עד הסוף.
כשהמילים אינן מפרשות את התמונה
יש הבדל משמעותי בין שיר שמלווה צילום לבין הסבר לצילום.
אפשר לצלם אבן בתוך מים ולכתוב:
יש כאן מחשבה ברורה, אבל מרגע שקראנו אותה כמעט נאמר לנו מה עלינו לראות.
אפשר גם להשאיר משהו פתוח:
אינני יודע כמה זמן
אני כאן
המילים אינן מסבירות את האבן.
אולי הן בכלל אינן מדברות עליה.
נוצר מרווח בין התמונה לבין המילים, והצופה יכול להיכנס לתוכו בדרכו שלו.
דווקא מה שלא נאמר נעשה חשוב.
הכיוון של קהילת "אחדות"
מתוך הרעיונות האלה אנחנו מבקשים לפתח במסגרת קהילת אחדות כיוון נוסף.
הוא קרוב לצילום הקונטמפלטיבי ולהייקו המצולם, אבל אינו זהה להם.
המטרה אינה רק ללמוד לראות את העולם באופן ישיר יותר.
והמטרה גם אינה רק ליצור צילום יפה או רגע של mindfulness.
אנחנו מבקשים לבדוק האם מראה פשוט בעולם החיצוני יכול לעורר לרגע תחושה של מפגש עם עצמנו.
אפשר לקרוא למראה כזה "רמז־מראה".
רמז־מראה הוא פרט ממשי בעולם החיצוני שתופס אותנו באופן כמעט ספונטני. לא משום שכבר החלטנו מה הוא מסמל, ולא משום שיצאנו לחפש ייצוג של רעיון מסוים, אלא מפני שמשהו בו מהדהד תחושה פנימית שקשה עדיין לתת לה שם.
זה יכול להיות ענן בשמיים.
דשא.
גלי ים.
צורה של אבן.
קווים בחול.
כתם מקרי על מדרכה.
אור שנשבר על קיר.
משהו בו גורם לנו לעצור.
אולי לרגע עולה התחושה המוזרה: יש בזה משהו ממני.
אבל אין צורך להסביר מה.
הרמז חשוב דווקא מפני שהוא עדיין רק רמז; והמראה אינה אומרת לנו מה עלינו לראות בה.
לא לחפש סמל
כאן נמצאת הבחנה חשובה.
קל מאוד להפוך את התרגיל למשחק של סמלים.
עץ יכול לסמל שורשים.
סלע — כוח.
דרך — מסע החיים.
ים — חופש.
ציפור — שאיפה להשתחרר.
אין שום דבר פסול בחשיבה הזאת. היא חלק טבעי מהיכולת האנושית ליצור משמעות.
אבל היא אינה בדיוק מה שאנחנו מחפשים כאן.
אם אני יוצא מראש לחפש "משהו שמסמל אותי", השכל כבר קיבל משימה. הוא מתחיל לסרוק את העולם ולחפש התאמה לרעיונות, לאמונות ולערכים שכבר קיימים בי.
במובן הזה הוא נשאר בתוך המוכר.
רמז־מראה פועל אחרת.
אנחנו לא יוצאים לחפש "את עצמנו" בתוך הנוף.
אנחנו מאפשרים למשהו לתפוס אותנו.
התגובה אליו היא כמעט ספונטנית.
רק אחר כך, אם בכלל, מגיעות המילים.
אולי ענן.
אולי שלושה עשבים ברוח.
אולי קצף של גל.
אולי צורה בתוך אבן.
אולי כתם מקרי על המדרכה.
ואין לי מושג למה דווקא הוא.
אני יכול פשוט לצלם.
לפגוש את עצמנו בלי להסביר את עצמנו
יש הבדל בין מחשבה על עצמי לבין תחושת עצמי.
אנחנו יכולים לתאר את עצמנו באמצעות שורה ארוכה של הגדרות: מקצוע, משפחה, תכונות אופי, הצלחות, כישלונות, אמונות, זיכרונות ותוכניות.
כל אלה שייכים לנו.
אבל מתחת לכל התיאורים קיימת גם החוויה הבסיסית מאוד:
קשה לתאר אותה.
וברגע שמנסים להגדיר אותה, אנחנו שוב יוצרים מושגים.
ייתכן שמפגש חזותי בלתי צפוי יכול לפעמים לעקוף לרגע את הצורך הזה בהגדרה.
אנחנו רואים משהו בעולם — ומשהו בו מרגיש מוכר באופן שאין לנו מילים להסביר.
לא משום שהוא "מייצג" אותנו.
אלא משום שהוא נוגע במשהו.
זהו אולי הרגע שבו דבר חיצוני הופך לרמז־מראה.
הטבע כצייר מופשט
אפשר לחשוב על החוויה הזאת דרך אמנות מופשטת.
אנחנו עומדים במוזיאון מול ציור שאין בו אדם, בית או נוף ברור.
יש בו צבע. כתם. קו. חלל. תנועה.
אולי איננו יודעים מה הצייר התכוון לומר.
ובכל זאת משהו בציור יכול לפגוש אותנו.
אנחנו לא חייבים לתרגם את החוויה למשפט.
אפשר להתבונן באותו אופן גם בעולם שסביבנו.
עננים מציירים צורות ונעלמים.
גל מצייר קו ומוחק אותו.
הרוח מסדרת עשבים מחדש.
הגשם מצייר כתמים.
האור מצייר על קיר.
הזמן חורץ קווים באבן.
מי שמאמין יכול לראות בכך גם משהו עמוק יותר — הבריאה כיצירה מתמשכת, שבה הצייר הוא הטבע או אלוהים.
הצילום מאפשר לתפוס לשנייה אחת חלק קטן מתוך היצירה הזאת.
אולי אפשר לומר שהמצלמה אינה יוצרת את רמז־המראה. היא רק מאפשרת לנו לשמור אותו לרגע נוסף.
לא רק "טבע יפה"
דווקא כאן חשוב להיזהר ממלכודת נוספת.
אם נבקש "צילומי טבע", אנשים עלולים להתחיל לחפש שקיעות, פרחים, ים ונופים.
אבל לא היופי הוא הנושא.
לפעמים רמז־המראה יכול להיות כמעט חסר חשיבות בעיני אדם אחר.
סדק באספלט. כתם על קיר. חלודה. אור על מדרגה. אבן מוזרה. צל של כיסא. מים שנשארו בתוך שקע במדרכה.
ייתכן שאפילו המילה "טבע" צרה מדי.
כי גם כאשר בני אדם בנו את המדרכה, איש לא תכנן את הסדק המסוים שנוצר בה.
איש לא צייר את כתם המים.
איש לא תכנן את הצורה שבה האור פגש אותו הבוקר.
העולם ממשיך ליצור צורות גם בלי צייר.
הצילום אינו צריך להיות טוב
זהו גם אינו פרויקט של צלמים.
אין צורך במצלמה מקצועית.
אין צורך ללמוד קומפוזיציה.
אין צורך להגיע למקום מיוחד.
הטלפון שנמצא בכיס מספיק.
הצילום אפילו אינו חייב להיות "יפה".
האם היה רגע שבו משהו גרם לי לעצור?
האם התגובה אליו הייתה מספיק מיידית, כמעט ספונטנית, לפני שהתחלתי להסביר לעצמי מדוע?
אם כן — אולי כבר התרחש הדבר החשוב.
ואם באות מילים
אפשר להשאיר את הצילום לבדו.
אבל לפעמים יחד איתו מופיעות כמה מילים.
במקרה כזה אפשר לתת להן מקום.
לא הסבר ארוך.
לא ניתוח.
לא "מה התמונה מסמלת עבורי".
אולי שלוש שורות.
אולי משפט.
אולי שתי מילים.
משהו הקרוב יותר להייקו מאשר לפירוש.
המילים אינן אמורות לסגור את רמז־המראה.
הן יכולות להיות רמז נוסף ליד הרמז החזותי.
ולפעמים הדבר הנכון ביותר יהיה לא לכתוב דבר.
למה לא להסביר יותר מדי
יש בפרויקט הזה פרדוקס.
כדי להסביר את הרעיון נדרש מאמר שלם.
אבל כדי לבצע אותו צריך אולי לשכוח כמעט את כל המאמר.
אם נעמיס הוראות, המשתתף יתחיל לנסות לבצע אותן "נכון".
אם ניתן יותר מדי דוגמאות, הוא יחפש דברים הדומים לדוגמאות.
אם נסביר מה הוא אמור להרגיש, הוא עלול להתחיל לבדוק האם הוא אכן מרגיש זאת.
ואם נאמר לו מראש אילו רמזים לחפש, הם כבר לא יהיו כמעט ספונטניים.
כך ההתבוננות הפשוטה תהפוך לעוד משימה.
לא להפוך את ההתבוננות לרשת חברתית
אם התמונות ייאספו במסגרת קהילת אחדות, יהיה חשוב לשמור גם על אופי הגלריה.
אפשר כמובן להוסיף לייקים, תגובות, דירוגים ומספרי צפיות.
אבל לכל אחד מהכלים האלה יש מחיר.
ברגע שיש לייקים, חלק מתשומת הלב עובר באופן טבעי מהמפגש שלי עם העולם לשאלה כיצד אחרים יגיבו למה שצילמתי.
האם היא מעניינת?
האם מישהו אהב אותה?
ייתכן שבמקום כזה דווקא כדאי לוותר על המדדים האלה.
שקיעה מרהיבה וצילום של סדק במדרכה יקבלו אותו מקום.
לא תחרות.
לא תערוכה של "התמונות הטובות ביותר".
אלא אוסף של רמזי־מראה ורגעי התבוננות.
ומה קורה כשהרגעים נאספים יחד?
כאן הפרויקט הפרטי מתחיל להפוך לקהילתי.
אדם אחד נעצר מול ענן.
אדם אחר מול אבן.
מישהי ראתה עשב בין אבנים.
מישהו אחר ראה אור על קיר.
כל אחד מהם חווה רגע פרטי לחלוטין.
אבל כשהצילומים נאספים יחד נוצרת יצירה שאיש מהם לא תכנן.
אוסף של מבטים כמעט ספונטניים, שכל אחד מהם תפס משהו אחר מתוך אותה מציאות משותפת.
והדבר המעניין ביותר הוא שהצופה הבא אינו חייב לראות בתמונה את מה שראה מי שצילם אותה.
אולי אפילו רצוי שלא ינסה.
רמז־המראה אינו שייך רק למי שצילם אותו.
ברגע שהתמונה מוצגת לאחרים היא נפתחת מחדש.
אדם אחד צילם אותה מתוך מפגש עם עצמו.
אדם אחר יכול לפגוש בה משהו אחר לגמרי.
תרגול קטן באי־ידיעה
אנחנו חיים בתוך זרם בלתי פוסק של מידע, פרשנות ודעות.
אנחנו מתבקשים להבין, להחליט, להסביר, להגיב ולנסח עמדה.
גם כאשר אנחנו פוגשים משהו חדש, אנחנו ממהרים מאוד לתת לו שם.
התרגול שאנחנו מציעים אינו התנגדות לחשיבה. החשיבה חיונית לנו.
זהו רק ניסיון ליצור לפניה מרווח קטן.
להרגיש שמשהו בו עצר אותנו.
לא למהר לדעת למה.
ולתת לתגובה הכמעט ספונטנית הזאת מעט מקום.
אפשר לצלם.
אפשר להמשיך ללכת.
אפשר לחזור אליו.
אפשר לצרף שלוש מילים.
ואפשר לא לומר דבר.
רמז־מראה – מראה שאינה מחזירה את הפנים
אולי אפשר לחשוב על כל צילום כזה כעל מראה מסוג אחר.
מראה רגילה מחזירה לנו את הפנים.
רמז־מראה אינו מחזיר לנו את הפנים.
הוא יכול להחזיר לנו ענן.
גל.
אבן.
כתם אור.
סדק.
עשב המתנועע ברוח.
אין בו הסבר ואין בו תשובה.
הוא אינו אומר לנו מי אנחנו.
ובכל זאת, לפעמים אנחנו מסתכלים בו —