אורח חיים מומלץ

מחשבות של רופא על בריאות, תנועה ואריכות ימים

אורח חיים בריא הוא רעיון עתיק. אולי הגיע הזמן להבין אותו מחדש

אנחנו רגילים לדבר על אורח חיים בריא כרשימת הוראות: לא לעשן, לאכול נכון, לזוז, לישון. אבל ככל שקראתי על ההיסטוריה של הרפואה, גיליתי סיפור הרבה יותר מעניין. במשך אלפי שנים בני אדם שאלו כמעט את אותה שאלה שאנחנו שואלים היום: איך לחיות כך שהגוף ימשיך לשרת אותנו גם בעוד שנים?

יש בי לפעמים אי־נוחות מהאופן שבו אנחנו מדברים על בריאות. מצד אחד, כולנו יודעים פחות או יותר מה כדאי לעשות. מצד שני, עצם המילים „אורח חיים בריא” מעוררות אצל לא מעט אנשים התנגדות. הן נשמעות כמו משטר, כמו ויתור על הנאה, או כמו עוד רשימת מטלות שמישהו מבחוץ מטיל עלינו.

אני מבין את ההתנגדות הזאת. תרבות שלמה נבנתה סביב אוכל מופרז, לילות בלי שינה, ישיבה ממושכת, עישון והרעיון המוזר שלפעמים דווקא היכולת להזיק לעצמך היא ביטוי לחופש. אדם עשוי לעשות משהו שהוא יודע שאינו טוב לו כמעט כדי להוכיח לעצמו שהוא יכול. יש בזה, במרחק גדול כמובן, משהו שמזכיר לי את המרד של רסקולניקוב אצל דוסטויבסקי: הרצון לחצות גבול מפני שהגבול קיים.

ומנגד, לאורך ההיסטוריה היו אנשים שחיפשו בדיוק את הכיוון ההפוך. חלקם חלמו על חיי נצח, אחרים הסתפקו בשאלה צנועה ומעשית יותר: איך לשמור על חיוניות, צלילות ותפקוד לאורך זמן. דווקא החיפוש הזה הוליד כמה מן הרעיונות המעניינים ביותר בתולדות הרפואה.

הודו: הבריאות מתחילה ביום עצמו

במסורת האיורוודית ההודית מופיע המושג Dinacharya — סדר יום. בכתבים הקלאסיים, ובהם Charaka Samhita ו־Sushruta Samhita, הרפואה אינה מתחילה רק כאשר האדם חולה. יש שם עניין רב באופן שבו אדם בריא קם, אוכל, נע, נח ומתאים את חייו לעונות השנה.

מה שתפס אותי הוא שהיחידה החשובה איננה „פעולת בריאות” אחת. לא האימון, לא הארוחה ולא שנת הלילה לבדם. היום כולו הוא היחידה.

גם פעילות גופנית מופיעה בכתבים ההודיים העתיקים, אבל לא כאידיאל של מאמץ מקסימלי. המאמץ צריך להתאים לאדם, לגילו ולכוחו. זה נשמע פשוט, ובכל זאת זו תזכורת שאנחנו זקוקים לה גם היום: יותר אינו בהכרח טוב יותר.

סין: לא להילחם בגוף — לטפח את החיים

אם יש מסורת עתיקה שאני אוהב להתעכב עליה במיוחד, זו המסורת הסינית. יש בה מושג שמדבר אליי מאוד: Yang Sheng — 養生. אפשר לתרגם אותו כ„טיפוח החיים”, „הזנת החיים” או „שמירה על החיוניות”. אני מעדיף „טיפוח החיים”.

יש במילה הזאת משהו אחר לגמרי מן הדימוי של מלחמה במחלה. דבר חי לא רק מתקנים כשהוא מתקלקל. מטפחים אותו.

ב־Huangdi Neijing, „הקלאסיקה הפנימית של הקיסר הצהוב”, האדם נתפס כחלק ממערכת שמשתנה בזמן. יום אינו לילה, חורף אינו קיץ, צעיר אינו זקן, וזמן של מאמץ אינו זמן של מנוחה. לכן השאלה איננה רק „מה בריא?”, אלא גם „מה מתאים עכשיו?”.

אין סיבה לייחס לרופאים הסינים הקדומים ידע על הורמונים, מקצבים צירקדיים או מערכת העצבים במובן המודרני. הם לא הכירו את הפיזיולוגיה שאנחנו מכירים. אבל הם התבוננו היטב באדם והבינו שהגוף אינו מכונה שפועלת תמיד באותו מצב.

לטפל לפני שהמחלה מתבססת

רעיון סיני נוסף שמדבר אליי כרופא הוא zhi wei bing — 治未病: לעסוק במה שעדיין לא הפך למחלה מבוססת. הרפואה המודרנית מסוגלת לעשות דברים מופלאים כאשר אדם כבר חולה, אבל אחת השאלות החשובות ביותר נשארה עתיקה מאוד: מה אפשר לעשות לפני כן?

אנחנו מטפלים ביתר לחץ דם, בסוכרת, באובדן מסת שריר ובמחלות שכבר קיבלו שם. הרפואה המונעת מנסה, בצדק, להגיע מוקדם יותר. אבל הרעיון עצמו איננו חדש: האם אפשר לטפל באדם גם בזמן שהוא עדיין מרגיש בריא — באמצעות האופן שבו הוא חי?

ציור בן יותר מאלפיים שנה

אחת העדויות ההיסטוריות היפות לכך היא ה־Daoyin Tu שנמצא בקברי מוואנגדווי ומתוארך למאה השנייה לפני הספירה. רואים בו דמויות בתנוחות ובתנועות שונות. כשאני מסתכל על הציור הזה, אני לא רואה „חדר כושר עתיק”. אני רואה בני אדם שכבר לפני יותר מאלפיים שנה חשבו שאפשר לתרגל את הגוף כדי לשמור על תפקוד ובריאות.

מן העולם הזה התפתחו לאורך הדורות מסורות שונות של תנועה, נשימה וקשב. אין צורך להמציא קו היסטורי ישר מן הציור העתיק לצ'י־גונג של ימינו. די ברעיון עצמו: אפשר לתרגל תפקוד.

תנועה, נשימה וקשב

במסורות הסיניות נוצר במשך הדורות חיבור בין גוף, נשימה ותשומת לב. ולפעמים זה בדיוק מה שחסר לי בשיחה המודרנית על פעילות גופנית.

אנחנו טובים מאוד בספירה: צעדים, קילומטרים, קלוריות, דופק, משקלים. אלה מדדים חשובים, אבל הגוף אינו רק מנוע שצריך להוציא ממנו מספר מסוים של קלוריות. הוא גם מערכת של שיווי משקל, קואורדינציה, תחושה, תגובה, למידה ושליטה בתנועה.

יוון: „דיאטה” הייתה פעם דרך חיים

אחת ההפתעות היפות בהיסטוריה של הרפואה מסתתרת במילה שאנחנו משתמשים בה כמעט בכל יום. המילה diet מגיעה מן היוונית diaita, אבל משמעותה הייתה רחבה הרבה יותר מתפריט להרזיה. היא כללה אוכל ושתייה, פעילות ומנוחה, שינה, רחצה והרגלי חיים.

במילים אחרות, הדיאטה המקורית לא הייתה רק מה שיש בצלחת. היא הייתה הדרך שבה אנחנו חיים.

גם בקורפוס ההיפוקרטי חוזרת שאלת היחס בין מזון למאמץ. מעט מדי תנועה אינה טובה, אבל גם מאמץ מופרז אינו מטרה בפני עצמה. שוב מופיעה אותה מילה ישנה ופשוטה: מידה.

גם האוויר שאתה נושם הוא חלק מן הסיפור

בחיבור ההיפוקרטי Airs, Waters, Places הרופא מתבקש להתבונן גם באוויר, במים, באקלים ובמקום שבו האדם חי. אני מוצא בזה משהו כמעט מודרני: האדם אינו מסתיים בגבולות העור שלו.

היום השפה שלנו אחרת. אנחנו מדברים על זיהום אוויר, חום, סביבת מגורים, נגישות למרחבים ירוקים, תנאי עבודה ומצב חברתי. המושגים השתנו; השאלה נשארה.

האם מי שבכושר הוא בהכרח בריא?

גם הפילוסופים היוונים עסקו בגוף. אצל אפלטון אפשר למצוא חשיבות לתנועה, אבל גם הסתייגות מחיים שמוקדשים באופן חד־צדדי לפיתוח הגוף. זה דיון ששווה להחזיר לימינו.

אדם יכול לרוץ מרתון ולישון מעט מדי. הוא יכול להרים משקל עצום ולשבת כמעט כל שאר היום. אפשר להיות רזה ולאכול רע. אפשר להיראות „בכושר” ועדיין להזניח חלקים חשובים של הבריאות.

כושר ובריאות נפגשים בהרבה מקומות, אבל הם אינם אותו דבר.

גלנוס, אבן סינא והרמב"ם: החיים עצמם נכנסים למרשם

אצל גלנוס, ובהמשך במסורת הרפואית של ימי הביניים, תפסו מקום מרכזי האוויר והסביבה, מזון ומשקה, תנועה ומנוחה, שינה וערות, פעולות ההפרשה והמצב הנפשי. ההסברים הפיזיולוגיים של התקופות ההן שונים מאוד משלנו, ולעיתים היו שגויים, אבל רשימת הדברים שהרופא מתבונן בהם נשמעת מוכרת להפליא.

הרפואה הערבית־אסלאמית קיבלה חלק גדול מן הידע היווני, תרגמה אותו ופיתחה אותו. אצל אבן סינא, מחבר קאנון הרפואה, שמירת הבריאות היא חלק מן הרפואה עצמה, וגם הפעילות הגופנית אמורה להיות מותאמת לאדם, לגילו ולמצבו.

אצל הרמב"ם החיבור נעשה בעיניי מעניין במיוחד. הוא היה רופא ופילוסוף, והגוף אינו עומד אצלו בפני עצמו. הוא עוסק בתנועה, באכילה, בשינה, בפעילות המעיים, ברחצה ובמצב הנפשי.

זו נקודה שאני חוזר אליה שוב ושוב: קשה לצפות מטיפול מתוחכם לפצות לאורך זמן על סדר חיים שפועל יום אחרי יום נגד הגוף.

ואז הגיעה הרפואה המודרנית

במאה ה־19 השתנו כללי המשחק. ההבנה המדעית של זיהומים, תברואה, מים, תנאי מגורים ותמותה התקדמה, ובריאות הציבור קיבלה צורה חדשה. פתאום נעשה ברור שלא מספיק לומר לאדם „תחיה נכון”. אם המים מזוהמים, צריך מים נקיים. אם הביוב מפיץ מחלות, צריך מערכת ביוב. אם מקום העבודה מסוכן, צריך לשנות את סביבת העבודה.

זה שיעור חשוב גם היום: בריאות איננה רק אחריות אישית.

בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 הופיעו באירופה ובאמריקה גם תנועות שונות של „חיים טבעיים”. בעולם דובר הגרמנית בלטה Lebensreform, שחיפשה מחדש אוויר, שמש, תנועה, מזון פשוט יותר ולעיתים גם צמחונות וחיים מחוץ לצפיפות העירונית.

כאן צריך לשמור על עין ביקורתית. לצד רעיונות טובים הופיעו גם תיאוריות שלא עמדו במבחן המדעי. הערבוב הזה קיים עד היום בעולם ה־Wellness. הרצון לחיות זמן רב ובריא מושך אליו בקלות גם הבטחות גדולות מדי.

הרגע שבו אנשים התחילו לרוץ בלי להגיע לשום מקום

היום אדם בן חמישים שלובש בגדי ספורט ויוצא בבוקר לרוץ בפארק הוא מראה רגיל. אבל כרעיון חברתי המוני, ריצה רק לשם בריאות היא תופעה חדשה יחסית.

אנשים רצו מאז ומעולם — בציד, במלחמה, בתחרויות ובמשחקים. אבל תרבות הג'וגינג של אנשים רגילים, שאינם ספורטאים תחרותיים, התפתחה בעיקר במחצית השנייה של המאה העשרים.

המאמן הניו־זילנדי ארתור לידיארד היה אחת הדמויות החשובות בסיפור הזה. המאמן האמריקאי ביל באוורמן נחשף בניו זילנד לריצה לצורכי כושר ובריאות, וב־1967 פרסם יחד עם הקרדיולוג W. E. Harris את הספר Jogging. הרעיון היה כמעט מהפכני בפשטותו: לא צריך להיות ספורטאי כדי לרוץ.

שנה לאחר מכן פרסם הרופא האמריקאי קנת קופר את Aerobics, וכאן נכנסה לתמונה שפה שהפכה מאז טבעית לנו: זמן, מרחק, דופק, עצימות וכושר לב־ריאה. פעילות גופנית התחילה לקבל צורה מדידה — כמעט כמו מרשם רפואי.

זה היה הישג עצום. במקום להסתפק באמירה העתיקה „תנועה טובה לבריאות”, אפשר היה להתחיל לשאול באופן מדעי: כמה תנועה, איזו תנועה ובאיזו עצימות?

ואז המערב פגש מחדש את המזרח

באותן עשרות שנים יוגה, מדיטציה, אמנויות לחימה, ובהמשך גם טאי־צ'י וצ'י־גונג, נעשו מוכרים יותר במערב. אני אוהב לחשוב על המפגש הזה כמפגש בין שתי שאלות.

המערב שאל: כמה?
כמה דקות, כמה קילומטרים, כמה חזרות, איזה דופק.

והמזרח הזכיר שאלה אחרת: איך?
איך הגוף נע, איך אנחנו נושמים, האם אנחנו יציבים ומתואמים, ולאן מופנית תשומת הלב.

זו כמובן הכללה. גם במזרח היו תרגולים קשים מאוד, וגם במערב עסקו באיכות התנועה. ובכל זאת, המפגש בין שתי צורות החשיבה הרחיב מאוד את השיחה.

מריצה אל המוח

כאן, מבחינתי, הסיפור נעשה מעניין במיוחד. ככל שהנוירופיזיולוגיה התפתחה, התברר שתנועה איננה רק פעולה של שרירים.

אפילו תנועה פשוטה דורשת מן המוח לקבל ולשלב מידע מן הראייה, ממערכת שיווי המשקל, מן התחושה העמוקה של הגוף וממערכות התחושה, ולחבר אותו לתכנון, תזמון וקואורדינציה. בזמן מאמץ גם מערכת העצבים האוטונומית משתתפת בהתאמת הדופק, הנשימה וזרימת הדם.

תנועה היא, במובן הזה, משימה של מערכת העצבים כולה.

וזה גורם לי לשאול לא רק „כמה התעמלתי היום?”, אלא גם „אילו יכולות הפעלתי היום?”

רפואת אורח החיים: רעיון עתיק עם כלי בדיקה חדשים

בעשורים האחרונים התבסס בתוך הרפואה המודרנית תחום רפואת אורח החיים. שוב נמצאים במרכז תזונה, פעילות גופנית, שינה, התמודדות עם מתח, קשרים חברתיים והימנעות מחומרים מזיקים.

יש בזה משהו כמעט משעשע. אחרי מסע של אלפי שנים אנחנו שוב מדברים על אוכל, תנועה, שינה, נפש וסביבה.

אבל יש הבדל חשוב: היום איננו צריכים לקבל רעיון מפני שהיפוקרטס אמר אותו, מפני שהרמב"ם כתב אותו או מפני שהתרגיל סיני ועתיק. אפשר לבדוק. אפשר לחקור אנשים, להשוות קבוצות, למדוד תפקוד, מחלה ותמותה, ולשנות המלצות כאשר הראיות משתנות.

אז כמה באמת צריך לזוז?

המלצות ארגון הבריאות העולמי למבוגרים מדברות בדרך כלל על 150–300 דקות בשבוע של פעילות אירובית בעצימות בינונית, או 75–150 דקות בעצימות גבוהה, או שילוב ביניהן. בנוסף מומלץ לבצע פעילות לחיזוק השרירים לפחות פעמיים בשבוע.

בגיל מבוגר מקבלת חשיבות מיוחדת גם פעילות שמשלבת כוח, שיווי משקל ותפקוד, כחלק מן השמירה על עצמאות ומניעת נפילות. ויש עוד המלצה פשוטה מאוד: לשבת פחות.

אני לא קורא את ההמלצות האלה כהוראה שכולם צריכים לרוץ. ריצה מצוינת למי שמתאים לו לרוץ. לאחרים יתאימו הליכה, שחייה, אופניים, תרגילי כוח, משחק, עבודה גופנית או שילוב ביניהם. המטרה איננה למצוא „ספורט נכון” אחד. המטרה היא לבנות חיים שיש בהם תנועה.

אני פחות מתעניין בשאלה אם נגיע לגיל מאה

קל למכור חלום של גיל מאה. אותי מעניינת יותר שאלה אחרת: מה נוכל לעשות בגיל שמונים?

האם נקום מכיסא בלי עזרה? נעלה מדרגות? נישא שקית? נשמור על שיווי משקל? נוכל ללמוד תנועה חדשה? לצאת מן הבית? לחיות באופן עצמאי?

בהקשר של הזדקנות בריאה משתמש ארגון הבריאות העולמי במושג functional ability — יכולת תפקודית. בעיניי זה מכוון את הדיון למקום הנכון.

לא רק להוסיף שנים לחיים. לשמור, ככל האפשר, על החיים שבתוך השנים.

ומה אני לוקח מכל המסע הזה?

לא את המסקנה שהקדמונים „ידעו הכול”. הם לא ידעו, והם טעו בהרבה דברים. גם אנחנו כנראה מחזיקים היום בדעות שבעוד מאתיים שנה ייראו משונות.

אבל קשה להתעלם מחוט שחוזר שוב ושוב. הגוף זקוק לשימוש. הוא זקוק לתנועה ולמנוחה, לעומס ולהתאוששות, לשינה, למזון מתאים, לאור ולחושך, לקשרים עם אנשים ולאתגרים שמתאימים ליכולת שלנו.

לכן במקום לשאול מטופל רק „איזה ספורט אתה עושה?”, אני מעדיף לפעמים שאלה אחרת:

מה הגוף שלך עשה היום?

הלכת? קמת וישבת? דחפת או משכת? הפעלת כוח?

הסתובבת? עמדת על רגל אחת? ביצעת תנועה מוצלבת?

העיניים והראש נעו יחד וגם בנפרד? למדת תנועה חדשה?

הנשימה השתנתה? הדופק עלה? ואחרי המאמץ — ידעת גם לחזור למנוחה?

אלה כבר לא רק שאלות של „כושר”. אלה שאלות של תפקוד.

אולי „פעילות גופנית” היא רק חלק מן הסיפור

אני בהחלט רוצה שאנשים ילכו. אני רוצה שיעשו פעילות אירובית וישמרו על מסת השריר. אבל אני לא רוצה לעצור שם.

הגוף האנושי יודע לבצע מגוון עצום של פעולות, ומערכת העצבים לומדת ומשתנה דרך השימוש שאנחנו עושים בה. לכן מבחינתי אורח חיים בריא אינו שעה בחדר הכושר שמאפשרת לנו לשכוח מעשרים ושלוש השעות האחרות. הוא האופן שבו אנחנו מארגנים את היום.

וכאן אני חוזר, באופן מפתיע, כמעט אל נקודת ההתחלה. ההודים דיברו על סדר יום. היוונים על diaita. הסינים על Yang Sheng — טיפוח החיים.

המילים שונות. המדע השתנה ללא הכר. אבל השאלה נשארה:

איך כדאי לנו לחיות היום, כדי שהגוף והמוח ימשיכו לשרת אותנו גם מחר?

בחלק הבא אעבור מן ההיסטוריה אל היום־יום. לא ל„שיטת אריכות ימים” חדשה, אלא לסדר יום פשוט שמנסה לפזר תנועה, כוח, קואורדינציה, התאוששות, שינה ותזונה לאורך היום — במנות קטנות, שוב ושוב, כחלק מן החיים עצמם.

הערה: המאמר עוסק בהיסטוריה של רעיונות רפואיים ובעקרונות כלליים של אורח חיים. פעילות גופנית צריכה להיות מותאמת לגיל, למצב הבריאותי וליכולת האישית.

← חזרה למפת המאמרים