למה אנחנו בוחרים דווקא את האוכל שמזיק לנו?
למה אנחנו בוחרים דווקא את האוכל שמזיק לנו?
אולי הבעיה אינה כוח הרצון — אלא הגוף שמבקש עזרה.
.jpeg)
אחת האמירות שאני שומע שוב ושוב מאנשים שמנסים לרדת במשקל היא: „אני יודע בדיוק מה צריך לאכול. אני פשוט לא מצליח לעשות את זה.”
האדם יודע שעוגה אינה הבחירה הטובה ביותר. הוא יודע שעדיף לאכול ארוחה מסודרת מאשר לחטוף משהו מתוק. הוא כבר קרא על חלבון, ירקות, פחמימות ושומן. לפעמים הוא אפילו יודע לחשב קלוריות טוב יותר מאנשי מקצוע.
ובכל זאת, בערב הוא מוצא את עצמו מול המקרר.
המסקנה המקובלת היא שחסר לו כוח רצון.
אני חושב שלעתים קרובות אנחנו מתחילים מהכיוון הלא נכון.
בחירת מזון אינה תמיד החלטה מודעת. חלק גדול מהאכילה שלנו הוא אוטומטי.
אנחנו יכולים כמובן להשפיע על האכילה באמצעות החלטות מודעות, אבל מתחת להחלטה פועלת מערכת ביולוגית עצומה: רעב ושובע, עייפות, שינה, סטרס, הורמונים, מערכת העצבים, כאב, מצב רגשי, הרגלים, מערכת העיכול והמיקרוביום.
אני מעדיף לשאול:
„מה קורה בגוף שלך שגורם לך לרצות את זה?”
אוכל הוא גם דרך לקבל אנרגיה במהירות
דמיינו אדם שישן ארבע שעות.
הוא קם עייף, ממהר לעבודה, נמצא בלחץ, מדלג על ארוחת הבוקר ומגיע לשעה 11 כשהמוח שלו דורש אנרגיה.
מניחים מולו שתי אפשרויות: סלט גדול עם ירקות, או קפה ומשהו מתוק.
אנחנו אוהבים לחשוב שהוא עומד לבצע עכשיו דיון תזונתי מסודר.
במציאות, פעמים רבות הגוף כבר הצביע.
מזונות עשירים בסוכר, שומן ומלח הם בעלי תגמול גבוה ויכולים לספק תחושה מהירה של אנרגיה והנאה. כשהאדם עייף, רעב או לחוץ, המשיכה למזונות מתגמלים יכולה להתחזק.
לפעמים האכילה ה„לא נכונה” היא דווקא ניסיון של הגוף לפתור בעיה אחרת.
האוכל אינו בהכרח הבעיה הראשונה בשרשרת. לפעמים הוא הפתרון המהיר שהגוף מצא.
חסר לי כוח — אז הגוף מחפש כוח
הסיבה הפשוטה ביותר לחוסר אנרגיה יכולה להיות פשוטה מאוד: לא ישנתי, לא אכלתי במשך שעות, עבדתי קשה, אני מותש או נמצא במתח נפשי מתמשך.
אבל יש אנשים שאומרים: „אני ישן, אני אוכל, ובכל זאת אין לי כוח.”
כאן מתחילה בעיניי השאלה המעניינת באמת: מדוע לאדם חסרה אנרגיה?
1. דלקת כרונית — גוף שעובד כל הזמן
דלקת אינה בהכרח חום גבוה או מחלה חריפה. יכולים להיות בגוף מוקדי דלקת כרוניים או מצבים דלקתיים מתמשכים: במערכת העיכול, בחלל הפה והשיניים, בסינוסים, ברקמת השומן ובמחלות כרוניות שונות.
מערכת החיסון צורכת משאבים ומשפיעה באמצעות מתווכים דלקתיים גם על המוח ועל ההתנהגות.
התוצאה יכולה להיות עייפות, ירידה במוטיבציה ושינוי בתיאבון.
האדם אינו בהכרח מרגיש „חולה” — אבל הוא עייף.
וכאשר אדם עייף, הוא עשוי לחפש שוב ושוב משהו שירים אותו: עוד קפה, עוד מתוק, עוד נשנוש.
2. כאב ומערכת התנועה — כשהגוף מבזבז כוח
יש גם צד מכני שלדעתי כמעט ואינו מופיע בשיח על השמנה.
הגוף אינו אוסף של שרירים נפרדים. תנועה נוצרת באמצעות שרשראות של שרירים, גידים, מפרקים ומערכת עצבים שעובדים בתיאום.
כאשר קיימים כאב, פציעה, הגבלת תנועה או דפוס תנועה לא יעיל, שרירים מסוימים יכולים לעבוד יותר מדי ואחרים פחות מדי.
אדם כזה עשוי להשקיע יותר מאמץ בפעולות פשוטות. כאב גם יכול לפגוע בשינה, במצב הרוח וביכולת לבצע פעילות גופנית.
בעבודה שלי עם מערכת התנועה אני מתעניין מאוד בשאלה הזאת: לא רק כמה האדם זז, אלא גם כמה יעיל הגוף שלו כשהוא זז.
.jpeg)
3. מערכת העצבים האוטונומית
מערכת העצבים האוטונומית מנהלת חלק עצום מהפעילות שאיננו צריכים לחשוב עליה: קצב הלב, כלי הדם, פעילות מערכת העיכול ועוד.
אחד העצבים החשובים במערכת הזאת הוא עצב הוואגוס. קיימת תקשורת ענפה בין המוח, מערכת העצבים ומערכת העיכול.
סטרס, נשימה, שינה ומצב מערכת העצבים יכולים להשפיע על עיכול, מצב רוח והתנהגות אכילה.
בעיניי הרזיה מושכלת מחייבת גם סקרנות וגם זהירות: לבדוק קשרים אפשריים בגוף, אבל לא להפוך כל השערה לעובדה.
4. טראומה נפשית אינה נשארת רק במחשבות
החלוקה שלנו ל„בעיה גופנית” ו„בעיה נפשית” מלאכותית במידה מסוימת.
כאשר אדם חווה איום, הגוף משתתף בחוויה. קצב הלב משתנה, הנשימה משתנה, השרירים מתכווצים ומערכות הורמונליות ומערכת העצבים האוטונומית מגיבות.
חוויה קשה ומתמשכת יכולה להשפיע על שינה, תיאבון, התנהגות, פעילות גופנית והתגובה לסטרס.
אצל חלק מהאנשים אוכל הופך גם לאמצעי לוויסות רגשי.
האדם לא בהכרח מחליט: „אני עצוב ולכן עכשיו אוכל שוקולד”.
לפעמים הוא פשוט מוצא את עצמו אוכל. המוח כבר למד שהפעולה הזאת מביאה לרגע קצר של הקלה.
במובן הזה, האכילה יכולה להפוך כמעט לרפלקס נלמד.
5. קורטיזול, אדרנלין והמערכת ההורמונלית
סטרס כרוני אינו רק תחושה.
ציר הסטרס בגוף משפיע על קורטיזול, והמערכת הסימפתטית משפיעה על אדרנלין ונוראדרנלין.
שינויים כרוניים במערכות האלה יכולים להשתלב עם הפרעות שינה, תיאבון, חילוף חומרים והצטברות שומן.
מה שבהחלט קיים הוא אדם שנמצא בעומס כרוני, ישן רע, מתאושש רע ומרגיש מותש.
מבחינתו התוצאה פשוטה: „אין לי כוח.”
ושוב מופיע אחד הפתרונות הזמינים ביותר — אוכל.
.jpeg)
6. לפטין וגרלין — הגוף אינו סופר קלוריות כמונו
גרלין משתתף באיתותי רעב. לפטין מופרש בעיקר מרקמת השומן ומשתתף בהעברת מידע למוח על מאגרי האנרגיה בגוף.
בהשמנה יכולה להתפתח עמידות ללפטין.
לכן לא מספיק לשאול כמה אנרגיה מאוחסנת בגוף. צריך לשאול גם כיצד המוח קורא את האותות שמגיעים אליו.
גם חוסר שינה יכול לשבש מערכות הקשורות לרעב ולשובע.
אבל המערכת עדיין מבקשת אוכל.
זו אחת הסתירות המרתקות של ההשמנה.
7. ומה עם המיקרוביום?
כאן אנחנו נכנסים לעולם מרתק שאנחנו עדיין רק מתחילים להבין.
במעי שלנו חיים טריליוני מיקרואורגניזמים. הם משתתפים בפירוק מזון, בייצור מטבוליטים, בפעילות מערכת החיסון ובתקשורת שבין המעי למוח.
אנחנו יודעים שקיימים הבדלים במיקרוביום בין אנשים עם השמנה לבין אנשים ללא השמנה.
אבל צריך להיזהר מהמשפט: „חיידקי המעי גורמים להשמנה”.
הקשר הוא דו־כיווני. המזון משנה את המיקרוביום, תרופות וזיהומים יכולים לשנות אותו, מערכת החיסון משפיעה עליו — והמיקרוביום מצדו יכול להשפיע על מטבוליזם ועל הסביבה הדלקתית.
8. קשרי גוף, שרירים ומערכת העצבים
בעבודתי אני משתמש גם ברעיונות ובכלים שמגיעים מתחומים של קינסיולוגיה ומערכות תנועה, ובהם קשרים אפשריים בין פעילות שרירית, מערכת העצבים ותפקוד הגוף.
קשרים נוירולוגיים בין איברים, מערכת העצבים ושרירים בהחלט קיימים בפיזיולוגיה.
לעומת זאת, חלק מהמודלים של „קשר איבר–שריר” או רפלקסים פרימיטיביים כפי שהם מתוארים בשיטות טיפול מסוימות עדיין אינם מבוססים מספיק כדי להציג אותם כמנגנון מוכח של השמנה.
לדעתי, לא.
.jpeg)
השמנה יכולה ליצור את התנאים שממשיכים את ההשמנה
בהתחלה יכולה להיות סיבה אחת: חוסר שינה, פציעה, תקופה של סטרס, תרופה מסוימת, שינוי הורמונלי או ירידה בפעילות.
האדם עולה במשקל.
אבל לאחר שנוצרה השמנה משמעותית, רקמת השומן אינה רק מחסן פסיבי. היא רקמה פעילה מבחינה הורמונלית ודלקתית.
המשקל הגבוה יכול להקשות על תנועה. כאב יכול לגדול. דום נשימה בשינה יכול להחמיר. השינה נעשית גרועה יותר. העייפות גדלה. האדם זז פחות.
כך נוצרים מעגלים שמזינים את עצמם.
אז האם אין משמעות לבחירה ולכוח רצון?
בוודאי שיש.
אני לא טוען שאין לאדם בחירה. אני טוען שהבחירה אינה מתרחשת בחלל ריק.
נסו לקבל החלטות טובות אחרי לילה של שמונה שעות שינה, כשאתם רגועים ושבעים.
עכשיו נסו לקבל את אותן החלטות אחרי ארבע שעות שינה, יום של כאבים, מריבה, לחץ בעבודה ושמונה שעות בלי אוכל.
זה אותו אדם.
אבל זו אינה אותה מערכת ביולוגית שמקבלת את ההחלטה.
במקום לבנות טיפול סביב הדרישה: „תהיה חזק ותשלוט בעצמך”, אני מעדיף לבנות תנאים שבהם הבחירה הנכונה הופכת להיות קלה וטבעית יותר.
לא להתחיל מהצלחת — להתחיל מהאדם
כשאדם מגיע עם השמנה, השאלה הראשונה אינה צריכה להיות רק: מה אתה אוכל?
אני רוצה לדעת גם: איך אתה ישן? האם אתה קם עם כוח? האם אתה נוחר או סובל מדום נשימה? האם כואב לך? איך אתה זז? כמה מסת שריר יש לך?
האם קיימות תרופות שמעודדות עלייה במשקל? מה קורה במערכת העיכול? האם קיימת מחלה הורמונלית או מטבולית? מה מצב השיניים והפה? האם קיימים מוקדי דלקת?
מה קורה בתקופות של לחץ? מתי מופיע הרעב? ומה אתה מחפש באוכל באותו רגע — רעב, אנרגיה, ערנות, רגיעה או תגמול?
ורק אז אפשר להתחיל להבין את התמונה.
זה הרעיון של הרזיה מושכלת
אני לא רוצה לקחת מאדם את האחריות על הבריאות שלו. להפך.
אני רוצה לתת לו אחריות שאפשר להשתמש בה.
אם אומרים לאדם במשך שנים: „אתה יודע מה לעשות. פשוט תאכל פחות” והוא אינו מצליח — בסופו של דבר הוא עלול להסיק שמשהו לא בסדר באופי שלו.
אני מציע אפשרות אחרת.
אולי הגוף שלו מנסה לומר משהו.
אולי האכילה אינה תחילת הסיפור, אלא אחד הביטויים שלו.
לפעמים צריך לטפל בשינה. לפעמים בכאב. לפעמים בתנועה ובשריר. לפעמים במחלה. לפעמים בסטרס. לפעמים בתרופה. לפעמים במערכת העיכול.
ולפעמים צריך להשתמש בתרופה להשמנה או בניתוח בריאטרי כדי לעזור לשבור מעגל שכבר נעשה חזק מדי.
וברוב האנשים צריך לעבוד בכמה כיוונים יחד.
המטרה אינה לחפש „גורם סודי” אחד להשמנה.
המטרה היא להבין איזה שילוב של גורמים פועל באדם המסוים שנמצא מולנו.
גוף אחד — ולא אוסף של בעיות נפרדות
זה גם מתחבר לרעיון הרחב יותר שאני מנסה לפתח בעבודה שלי ובמסגרת קהילת אחדות:
גוף, מערכת עצבים, תנועה, נשימה, נפש ומשמעות אינם חיים בעולמות נפרדים.
הם משפיעים זה על זה ללא הפסקה.
לכן מבחינתי הרזיה מושכלת אינה מתחילה במלחמה באוכל.
היא מתחילה בשאלה:
מה חסר לגוף הזה,
מה מפריע לו לעבוד נכון,
ומה גורם לו לבקש שוב ושוב
אנרגיה דרך האוכל?
כשמתחילים לענות על השאלה הזאת, אפשר לעבור משיטה שמבוססת בעיקר על איסורים וכוח רצון — לתהליך שמנסה לגרום לגוף לעבוד טוב יותר.
כשהגוף מפסיק לצעוק —
הרבה יותר קל לבחור מה לאכול.