בלע המוות לנצח
בלע המוות לנצח
נקודת המוצא
כרופא משפחה אני פוגש אנשים רבים שפוחדים מן המוות, ולצדם אנשים שפוחדים מדברים רבים אחרים. עם השנים ראיתי קשר בין הפחדים האלה.
אין פתרון פשוט לפחד מן המוות. משפט מרגיע אינו מספיק. גם טיעון פילוסופי אינו בהכרח משנה את התחושה הפנימית. אם האדם ממשיך לחוות את עצמו בראש ובראשונה כיצור נפרד, תחום בתוך גוף, זיכרון והיסטוריה אישית, הרי שהיעלמותם של אלה תישאר איום מוחלט. כל זמן שאיום המוות עומד באופק, לא נוכל להתנחם.
איך להגיע לביטחון, לברית שלום אמיתית, לחיים ללא איומים, כמו בגן עדן מקדם?
אולי בשביל לפתור את השאלה הזאת נולדנו. אולי זו אחת ממשימות הקיום האנושי: לא רק לקבל את המוות, אלא לגעת בסוד החיים והמוות במידה שמאפשרת להשתחרר מן הפחד.
לכן אינני מחפש רק דרך לפחד פחות. אני מחפש שינוי עמוק יותר. אולי שינוי בהשקפה, אולי שינוי באופן שבו אנחנו חווים את המציאות, ואולי מהפך בתודעה — מה שבמסורות שונות נקרא הארה. שינוי שבו האדם אינו חווה עוד את עצמו רק כיצור נפרד, זמני וסגור בתוך גבולות הגוף וההיסטוריה האישית שלו.
השלום השלם בין אדם לאלוהים, וגם השלום בין אדם לבין עצמו, תלויים בזה. אני שואל את עצמי: האם נדרש כאן שינוי רק בהשקפה, או אולי גם שינוי במציאות הפיזית, שיפתרו את השאלה הגדולה? מה משמעות החיים אם הם נגמרים? איך להתחבר, בפועל או בתחושה, לחיי נצח? איך מרפאים את השבר?
הנפרדות כבסיס הקיום הגשמי
הטבע הגשמי שלנו הוא נפרדות. ילד שגדל לומד בהדרגה להיות הוא עצמו. הוא מגלה את גבולות גופו, לומד מה שייך לו ומה שייך לאחרים, בונה זיכרונות, רצונות, העדפות וזהות. גם כאשר הוא מחובר למשפחה, לחברה ולקבוצות שאליהן הוא שייך, הוא לומד במקביל להיות שונה, מסוים וייחודי.
זהו תהליך חיוני. בלי נפרדות קשה לדבר על אישיות, על בחירה, על אחריות או על יצירה.
לעיתים התהליך הזה מתואר כאינדיבידואליזציה: התפתחות של אדם כישות מובחנת, בעלת זהות משלה.
אפשר לראות בתהליך הזה גם סוג של גשמיות רוחנית.
האדם מתחיל להגדיר את עצמו באמצעות דברים שהם "שלו": הגוף שלי, השם שלי, הסיפור שלי, הזיכרונות שלי, הבית שלי, האנשים שלי, הדעות שלי, ההישגים שלי. גם דברים שאינם חומריים נעשים בהדרגה כמעט לחפצים פנימיים שאפשר להחזיק בהם ולומר: זה אני.
וככל שההגדרה של העצמי נעשית מדויקת ומפורטת יותר, כך נוצרת גם פגיעוּת חדשה.
כי כל דבר שאפשר להגדיר — אפשר גם לאבד.
הגוף משתנה. הזיכרון משתנה. אנשים עוזבים. חפצים נשברים. תפקידים מסתיימים. אמונות מתחלפות. גם האישיות שאדם רגיל לחשוב עליה כעל "אני" אינה נשארת בדיוק אותה אישיות לאורך החיים.
האינדיבידואליזציה מעניקה לאדם מתנה עצומה: תחושת עצמי.
אבל יחד איתה מגיעה מתנה בלתי צפויה נוספת: הפחד לאבד את העצמי הזה.
ומכאן, במידה רבה, מתחיל פחד המוות.
כאשר ה"אני" הופך לרשימה
אם אני מגדיר את עצמי כרשימה של דברים מסוימים — הגוף הזה, הזיכרונות האלה, הסיפור הזה, מערכות היחסים האלה — הרי שכל שינוי ברשימה הזאת מאיים עליי.
ככל שאני נאחז יותר בהגדרה מסוימת של עצמי, כך אני נעשה תלוי יותר בהמשך קיומם של הדברים שמרכיבים אותה.
פחד המוות הוא הקצה האחרון של אותו תהליך.
אם אני הוא הגוף הזה וההיסטוריה הזאת בלבד, הרי שהיעלמותם פירושה היעלמות מוחלטת שלי.
אולי הבעיה אינה רק בכך שהחיים קצרים וחולפים.
אולי הבעיה נמצאת גם במקום שבו אנחנו מחפשים את עצמנו.
אנחנו מחפשים את ה"אני" בתוך גבולות צרים מאוד: בתוך הגוף, בתוך הזיכרון, בתוך ההיסטוריה האישית. ובהדרגה הגבולות האלה יכולים להפוך לכלא.
כשהכאב מצמצם את העולם
כאב משנה את נקודת המבט שלנו. זה נכון לכאב גופני, וזה נכון לא פחות לכאב נפשי. אדם שכואב לו מתחיל, באופן טבעי, להתרכז בעצמו. הוא מקשיב יותר לגוף, בודק מה מסוכן, ממה צריך להימנע ומה עלול להחמיר את מצבו. העולם נעשה קטן יותר, והמרכז שלו נעשה ברור מאוד: אני והכאב שלי.
יש בכך היגיון. כאב הוא אות אזהרה, ואות אזהרה דורש תשומת לב. אלא שכאשר המצב נמשך זמן רב, מנגנון ההגנה עלול להפוך בעצמו למעין מלכודת. האדם מפנה פחות תשומת לב לאנשים אחרים, פחות ליופי, פחות לטבע, פחות לדברים שמעוררים בו סקרנות ושמחה. בהדרגה הוא עלול לחוות את עצמו יותר ויותר כיצור בודד, סגור בתוך גבולות גופו.
כאן מתבהר הקשר שראיתי בין הפחד מן המוות לבין הפחדים האחרים. פחד המוות מתפרק לפחדים קטנים יותר: פחד ממחלה, מכאב, מאובדן יכולת, מהזדקנות, מבדידות ומאובדן. בכולם נמצא אותו איום בסיסי — משהו שאני מזהה כ"אני" עלול להיפגע, להשתנות או להיעלם.
מכאן מתחיל בעיניי הכיוון ההפוך לזה שיוצר הפחד: במקום להתכנס עוד ועוד פנימה — להתחיל לחזור אל העולם.
לצאת מכלא הגוף וההיסטוריה האישית
הכיוון שאני מציע אינו לבטל את האינדיבידואליות.
אין צורך לוותר על האישיות, על הזיכרונות או על הדברים שמייחדים אותנו.
הכיוון הוא להפסיק להאמין שהם המקום היחיד שבו אנחנו נמצאים.
במקום לחפש את עצמי רק בתוך הגוף והעבר האישי שלי, אפשר להתחיל לחפש את עצמי גם מחוץ להם.
לזה אני קורא: לחפש את עצמך במראות.
המראות האלה אינן מראות רגילות. הן רמזים המפוזרים בעולם: אדם אחר, מוזיקה, אור, טבע, תנועה, רגע של חמלה, דבר שמרגיש פתאום מוכר באופן עמוק.
לפעמים אני פוגש בחוץ משהו שאינו שלי במובן הרגיל, ובכל זאת אני מזהה בו משהו מעצמי, או ממי שאהבתי.
לרגע כזה אני קורא „רמז־מראה”: מפגש עם משהו מחוץ לי, שבו אני מזהה, בתחושה עמוקה של הכרה, משהו מן המהות שלי או של אדם קרוב.
זהו רמז לכך שה"אני" אולי אינו מסתיים בדיוק במקום שבו הגוף מסתיים.
החוויות האלה אינן מתוכננות מראש, אבל הן תלויות בכוונה וביכולת לתת חשיבות עליונה למה שקורה במפגש ביני לבין הנוף, האנשים והחוויות בכלל. האם אני מסוגל לחוות את החיים בשיא ההתרגשות, באהבה ובקרבה אמיתית למה שאני נחשף אליו, בכוונה או במקרה?
לחפש את האדם שאיננו — מחוץ לעצמנו
את הרעיון הזה לא פגשתי רק כרופא. פגשתי אותו גם בחיים שלי.
כשאבי נפטר, חוויתי את מותו בצורה קשה מאוד. עם הזמן התחלתי לחפש אותו מחוץ לזיכרונות הישירים שלי. לפעמים אור שנפל על הצמחייה הזכיר לי את החיוך שלו. ברגע אחר הייתה זו תחושה של שמחה שהכרתי ממנו, או חום שפגשתי פתאום בתוך משהו פשוט שהתרחש סביבי.
בחוויות האלה לא ראיתי דבר שטחי או מקרי, ולא רק פרט מהטבע ששיפר את מצב רוחי. חוויתי בהן באופן ממשי ופעיל משהו מן התמצית האמיתית והחשובה ביותר של נשמת אבי — משהו מן האישיות העמוקה שלו, שאותו יכולתי לזהות במפגש שלי עם העולם.
בהדרגה הבנתי שתמצית האדם אינה סגורה עמוק בתוך בשרו. אפשר למצוא אותה גם במראות, בתחושות ובמפגשים שמתרחשים מחוץ לנו.
כך פגשתי לראשונה את מה שאני קורא לו היום „רמז־מראה”.
המראה אינה משחזרת את האדם שאבד ואינה מבטלת את הכאב על מותו. היא מאפשרת לזהות בעולם משהו מן האיכות הפנימית שאהבנו בו. במקום לחפש את מי שאיננו רק במקום שבו היה — אנחנו מתחילים לזהות משהו ממנו בתוך העולם שממשיך להיות.
קשר בין אנשים רחוקים
הניסיון השני של חוויית הקשר בין הבריות, אחרי מות אבי, בא מתוך עיסוקי בקינזיולוגיה יישומית. התחלתי ללמוד קינזיולוגיה כדי להרחיב את היכולות שלי בטיפול בכאב, ולא ידעתי שזה ישנה את השקפת עולמי. בשלב מסוים טיפלתי בילד עם טיקים בפנים ולא הצלחתי לפתור את הבעיה. פנינו לקינזיולוג רוסי, י.מ., שגר בקזחסטן והציע טיפול בזום. בהתחלה זה נשמע לי קצת משוגע: איך אפשר לטפל באדם מרחוק? ניסיתי, והטיפול הצליח מיד.
בקינזיולוגיה בודקים את מערכת העצבים באמצעות תגובת השרירים של המטופל. אלא שהילד ישב מולי, ואילו י.מ. היה במרחק אלפי קילומטרים. לכן הוא ביקש רשות "להיות" הילד, ובדק את תגובות השרירים בגופו שלו. מערכת העצבים שלו כאילו הפכה לרגע למערכת העצבים של הילד, והוא קרא בגופו את מה שקורה בגוף הילד.
מאז אני עושה זאת בעצמי. בקינזיולוגיה יישומית זו נקראת "בדיקה דרך מתווך": בודקים את מערכת העצבים של אדם אחד דרך גופו של אדם אחר. בניסיוני התוצאה הייתה מיידית, בלי טקסים ובלי פעולות מיוחדות. די היה בכוונה של הבודק כדי לפתוח את האפשרות הזאת, והקשר לא דרש זמן ולא היה תלוי במרחק.
אני יודע שבכל טיפול יש ממד סובייקטיבי: ציפייה, פלצבו, השפעה של המטפל. אני יודע גם שהקהילה המדעית אינה מקבלת את השיטה הזאת. ובכל זאת, התוצאות היו כה ישירות וחזרו פעמים כה רבות, כשבדקתי ילד דרך אמו או אדם זקן דרך אחד מילדיו, שאי אפשר היה לי להתעלם מהן. הן הזכירו לי שזירה קוונטית, קשר בין חלקיקים שנשמר גם כשהם רחוקים זה מזה. לא כהסבר, אלא כדימוי. ראיתי בהן קשר של שיתוף ואחדות בין אנשים רחוקים.
ושוב עלתה השאלה: מהו אדם? האם הוא מוגבל על ידי צורתו האישית? האם יש משהו שמאחד בינינו, או בין אדם לבין עצמים דוממים, חלקים מן הטבע, נוף? האם יש קשר ביני לבין קודמיי — אבי, סבי, סבתי — אלה שגופם כבר התבטל? מיהו, או מהו, האני?
לחפש את עצמי במראות
עם הזמן עלתה בי שאלה נוספת. אם אני מסוגל למצוא בעולם רמזים לתמצית של אדם שאהבתי — מדוע לחכות לאובדן כדי לעשות זאת?
אולי אפשר ללמוד לזהות כבר עכשיו את מהותנו שלנו מחוץ לגבולות הגוף.
בדרך כלל אנחנו פונים אל הטבע כדי למצוא יופי, מנוחה וריחוק מטרדות החיים. כשאני מביט בעץ, באור, בשמים או באדם אחר, אני מחפש משהו נוסף. זאת אינה הסחת דעת ואינה דרך מלאכותית לשיפור מצב הרוח. אני מחפש מראה, ובתוכה — את עצמי.
הרמז לא חייב להיות דבר גדול. לפעמים זו אבן שמזכירה לי משהו מילדות, מרקם של מדרכה שמעורר תחושה מוכרת, אור, ריח או צבע. לפעמים אינני יודע אפילו מה בדיוק נזכר. יש רק תחושה עמוקה של הכרה, מעין דז׳ה־וו. גם זה יכול להיות רמז־מראה.
אין צורך להסביר מיד במילים מה מצאנו או ליצור רשימת תכונות. לפעמים החוויה מתבטאת טוב יותר כהרגשה, כמוזיקה, בשיר, בכתיבה או בצילום. וגם היצירה שנולדת מן המפגש אינה מכילה את החוויה כולה. היא השתקפות של השתקפות.
כשמחפשים כך, השאלה משתנה. לא רק: כיצד אמנע מן הסוף? אלא: מה בי כבר משתתף במשהו רחב יותר? מהו החלק הנצחי שבי?
ככל שהאדם מצליח למצוא את עצמו בעוד ועוד מראות כאלה, האחיזה בנפרדות כזהות היחידה יכולה להשתחרר. לצדה יכולה לצמוח תחושה אחרת — שאני משתתף בעולם, והעולם משתתף בי.
זו בעיניי השקפה משחררת, ולא רק טיפולית.
אולי מכאן מתחילה האפשרות לחוות את הנצח לא כרעיון או כהוכחה, אלא כהרגשה חיה ונוכחת.
אחדות מתוך קבלת המרחק
במסורת הקבלית והחסידית נאמר שצדיקים עושים עבודת ייחודים: צירופים של שמות קדושים. אבל עומק המשמעות מבקש לקחת בחשבון שהשמות המיסטיים מתארים גם את מצבי התודעה של המתבונן עצמו. כשאדם אומר שם קדוש, הוא שואל את עצמו: על מה אני חושב כשאני חושב על האחדות? על מה אני חושב כשאני חושב על האינסוף? במובן הזה השמות הקדושים אינם רחוקים מחוויית רמז־מראה, שיכולה להימצא בכל פרט, בכל דבר נברא. „לית אתר פנוי מיניה” — אין מקום פנוי ממנו, נאמר בתיקוני הזוהר. הכול חלק מן האחדות, והכול עומד מול האינסוף.
הרעיון העתיק הזה של אחדות הבריאה קיבל פתאום צורה חדשה, מעשית, המתבטאת בטיול בגינה, בביקור בחוף הים, בבית הכנסת עם החברים למניין, ומול דפי הלימוד של ספרי הקבלה.
הקשר בין הרחוקים הוא סוג של חיבה אמפתית, תחושת שותפות; אפשר לקרוא לזה אהבה. אפשר לאהוב אנשים רחוקים, נופים, מוזיקה, אבנים, בעלי חיים — כל פרט ופרט. אך לקרבה יש תנאי, והוא מרחק. אדם אחר אינו אני. עץ אינו אני. בעל חיים אינו אני. צריך לקבל את הנפרדות ואת המרחק.
הנפרדות אינה ניתוק. הקשר אינו קרבה פיזית. שני גופים יכולים להיות קרובים מאוד ולהישאר זרים זה לזה, ואפשר לחוש קשר פנימי עמוק עם אדם רחוק, עם אדם שכבר איננו, עם הטבע ועם יצורים אחרים.
הקרבה שאני מדבר עליה היא קרבה פנימית. היא אינה מוחקת את המרחק, אלא מאפשרת לראות את האחדות מתוכו. אהבה לאחר תלויה בכך שאתה רואה אותו באמת — את צורתו החולפת, אך הקיימת כעת, הכוללת את המרחק האמיתי ביניכם. המרחק והנפרדות הם חלק מהאמת, והם התנאי לקשר.
מרטין בובר כתב על כך במסה „ריחוק ראשוני וזיקה”: ייחודו של האדם הוא ביכולתו להעמיד את העולם מולו, במרחק, כישות נפרדת, ורק מתוך המרחק הזה נולדת זיקה אמיתית. ובספרו „אני ואתה” הוא מתאר כיצד אפשר לעמוד מול עץ לא כמתבונן בחפץ, אלא כמי שנכנס איתו ליחס. אני הולך מכאן צעד אחד הלאה: בתוך המפגש עם האחר, כשהוא נשאר אחר ורחוק, אני מזהה גם משהו מעצמי.
מכאן גם הרעיון של אהבה מרחוק. הרבה קלקולים באים לעולם דווקא מן הרצון לקרבה ולקשר. המקור טהור, אבל התוצאות לפעמים קשות מאוד.
אפשר לראות זאת בקשר שבין הורה לילד. ההורה אוהב את ילדו אהבה עזה, ובתוך האהבה הזאת הילד נכנס לפעמים, בלי שמישהו מתכוון לכך, לרשימה שההורה מגדיר בה את עצמו: הילד שלי, ההצלחות שלו הן ההצלחות שלי, הדרך שלו היא המשך של הדרך שלי. כל עוד הילד הולך בדרך הצפויה, הכול נראה הרמוני.
אבל ילד הוא אדם נפרד. יש לו רצונות משלו, קצב משלו וטעויות משלו. וכשהוא בוחר אחרת, מתעכב, מתנגד או פשוט אינו כפי שההורה דמיין, ההורה עלול לחוות זאת לא כהבדל, אלא כפגיעה בו עצמו. מה שהיה אמור להיות "שלי" מתנהג פתאום כמו מישהו אחר. מכאן הדרך קצרה לתסכול, לכעס, ולפעמים גם לפגיעה של ממש, במילים או במעשים.
אין זה ההסבר היחיד לאלימות במשפחה, שיש לה סיבות רבות. אבל לעיתים קרובות מתחתיה מסתתרת אותה היאחזות: הקושי להכיר בכך שהאדם הקרוב ביותר אליי אינו אני.
האהבה הבוגרת מתחילה ברגע שבו ההורה מסוגל להסתכל על ילדו ולראות אותו באמת, מרחוק: אדם אחר, עם דרך משלו. ולשמוח בו גם כשהוא אינו דומה למה שציפה.
כדי לאהוב בלי לפגוע, צריך לנקות את עצמנו מהיאחזות נוקשה — לא רק בחפצים גשמיים, בתחושה ש"זה שלי", אלא גם ברעיונות, בתחושה ש"זו השקפת העולם שלי" או ש"זו האמת". ההשתחררות מן ההיאחזות הזאת היא גם דרך לגעת בנצח — במה שיישאר אחרי שהגשמיות שלנו תתבטל.
היכולת לשמוח באמת בשמחתו של אדם אחר היא בעיניי סימן למוכנות לחוויית רמז־מראה. כדי לאהוב אדם אחר באמת, יש להכיר במרחק. דווקא מתוך ההכרה בנפרדות יכולה להתחזק חוויית האחדות. לאהוב מרחוק. לפגוש את רמז־המראה המאחד.
הימנעות מהיאחזות — ולאהוב עולם חולף
העולם מתחלף ומתגלה ללא הרף. הצורות שאנחנו פוגשים בו — אנשים, מראות, רגעים וחוויות — משתנות וחולפות. הגישה המזרחית המסורתית מזהירה מפני היאחזות בצורות המתכלות האלה. אך בעיניי, הימנעות מהיאחזות אינה התרחקות מן העולם ואינה ויתור על האהבה אליו. להפך: המטרה היא ללמוד לאהוב את העולם גם כשהוא משתנה וחולף.
במקום לנסות להחזיק בצורה, אפשר להפנות את תשומת הלב אל המשמעות הפנימית של החוויה — אל הרגש, אל המפגש ואל אותו דבר שקשה לבטא במושגים ובמילים. הצורה מתחלפת, אבל משהו מן המשמעות נשאר איתנו. דרך רמזי־המראה שאנחנו פוגשים בעולם, בטבע ובתוך עצמנו, אפשר להתחבר למשהו פנימי שאינו תלוי בצורה החולפת — למשהו שאנחנו חווים כנצחי.
אולי על משהו מן המחשבה הזאת מדבר נתן יונתן בשיר „החול יזכור”, בביצועה של חוה אלברשטיין: „הכול ישוב אל המצולות, זולת הקצף הלבן”. לא כהוכחה, אלא כדימוי: לאהוב את הדברים גם כשהם מתחלפים, ולהקשיב למה שאינו תלוי בצורה.
תחושת הנצח והפחד
כאשר תחושת ה״אני״ כוללת גם חוויה של נצח, היא יכולה להעניק נחמה אמיתית וביטחון פנימי. כאשר הפחד הקיומי מתמתן, נפתח מרחב לחיים שמחים ומלאים יותר. אני מקווה ומאמין שחזרה לשלמות פנימית ושחרור האנרגיה הכרוכה בכך עשויים להשפיע לא רק על איכות החיים אלא גם על אורכם.
אולי זה אחד הדברים שהפחד מן המוות מסתיר מאיתנו: אנחנו עסוקים כל כך בשמירה על היצור המסוים שאנחנו קוראים לו "אני", עד שאיננו מבחינים עד כמה הוא קשור לכל מה שסביבו.
ואולי דווקא כאשר אנחנו מפסיקים לדרוש מן העולם להבטיח שהצורה המסוימת שלנו תישאר לנצח, אפשר להתחיל להרגיש סוג אחר של המשכיות.
איך נעשים זמינים לרמז־מראה
הזמינות לרמז־מראה אינה נוצרת מתוך מאמץ ישיר. אי אפשר להחליט שעכשיו תופיע חוויה כזאת, ואי אפשר לייצר אותה בכוח. אבל אפשר לחיות באופן שמגדיל את הסיכוי להבחין בה כשהיא כבר מופיעה.
בשביל זה צריך קודם כול לתת חשיבות לרגעים של תחושה. לא למהר להסביר כל דבר, ולא לבטל חוויה רק מפני שאין לנו עדיין מילים בשבילה. לפעמים משהו בטבע, בתנועה, במוזיקה או במפגש עם אדם אחר מעורר בתוכנו תחושת הכרה לפני שאנחנו מבינים מה בדיוק זיהינו.
ככל שהרגישות הזאת מתפתחת, אנחנו נעשים קשובים יותר לרמזים כאלה. טבע, תנועה, טאי־צ׳י וצ׳י קונג יכולים לעזור משום שהם מוציאים אותנו מן הרעש הרגיל של המחשבה ומחזירים אותנו אל תחושת הגוף, הקצב והסביבה. גם יצירה יכולה לעשות זאת. כתיבה וצילום אינם רק דרך לתעד את החוויה, אלא דרך להישאר איתה עוד רגע ולתת לה צורה.
גם האנרגיה הכללית של האדם משפיעה על היכולת הזאת. כאשר אנחנו עייפים, מכווצים או שקועים בכאב, העולם מצטמצם. כאשר יש יותר חיוניות, תנועה ופתיחות, אנחנו קולטים יותר. לפעמים גם החזרת הרצף לתנועה ולתחושה בגוף פותחת מחדש „שערים” של מידע שהיו סגורים או מוזנחים.
ייתכן שקורא כלשהו יאמר: אני לא מרגיש דבר כזה. או: זו רק השלכה, אתה רואה בעולם את מה שאתה רוצה לראות. אבל גם השלכה היא סוג של מפגש: משהו בתוכי פוגש משהו בחוץ, ומזהה אותו. איננו יכולים לראות בחוץ את מה שאין לו מקור בתוכנו. לכן כל מפגש עם העולם הוא, במובן מסוים, מפגש עם עצמנו.
ומי שכואב לו מאוד, מי שנמצא באבל או בחושך, והעולם אינו מחזיר לו דבר — אין זה כישלון. העולם מצטמצם בכאב, וזה טבעי. הרמזים אינם נעלמים; הם ממתינים. לפעמים הם חוזרים בהדרגה, ברגע קטן, שבו משהו מוכר נוגע בנו שוב.
הדרך הטיפולית שלי היא לתת למטופליי מספיק אנרגיה גופנית ונפשית, כדי שיהיו מסוגלים גם לתהליך רוחני, אם ירצו בכך. לפעמים ההחלמה הפיזית אינה מספיקה, והניסיונות המתוחכמים לרפא אינם מחזיקים מעמד, עד שהאדם מגייס את כוחו לצעד רוחני: הצעד שיוצא מן הפחד הקיומי ומתקרב לחוויית חיים מלאת יופי ותענוג.
המטרה אינה לייצר חוויה רוחנית. היא להיות מספיק נוכחים כדי לזהות אותה כשהיא מגיעה מעצמה.
הנצח של האנושות
אני חוזר אל הפסוק שפתחתי בו: „בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח”. מה פירוש הנצח הזה? מהו הנצח של האנושות?
אין לי תשובה מדעית. יש לי חזון. זו האמונה הפנימית שלי, והיא גם תוצאה של דרך: של התבוננות, של אבל, של שנים של טיפול באנשים.
אני מאמין שצורת החיים שלנו יכולה לקבל חיים אחרים. לא כפרט מנותק שנאבק להתקיים, אלא כמי שמפתח את היכולת להשתתף מרחוק בכל פרטי הבריאה: באדם אחר, בצומח, בדומם, ואפילו בדומם שבגלקסיות הרחוקות. לא על ידי ביטול המרחק, אלא דרכו.
אני מאמין שחיי נצח אמיתיים ברי השגה, ושחשוב לנו כבני אדם להתכוון לכך — לפתח את המין האנושי בכיוון של חיזוק חוויית האחדות. התועלת הראשונה ברורה כבר עכשיו: פסיכולוגית ובריאותית. והתועלת האחרונה היא הפתרון המוחלט לצרתו של כל יצור נברא: בדידותו, זקנתו והיעלמותו.
אולי זו הנחמה שישעיהו מדבר עליה. לא נחמה על המוות, אלא נחמה שבאה אחריו, כשהוא כבר אינו הסוף.
ואם כך, מה באמת ממשיך?
לא המשכיות של הגוף.
לא המשכיות של הרשימה.
אלא המשכיות של הקשר.