ה׳ אחד — לראות אחדות בתוך הריבוי
ה׳ אחד — לראות אחדות בתוך הריבוי
מה פירוש „ה׳ אחד” כשמתבוננים בעולם של ריבוי ושינוי? עבורי, זהו פתח לחוויית האחדות בבריאה — ולחיפוש אחר האחד המשתקף בצורות הרבות של החיים.
במרכז היהדות עומדות המילים:
כשאני אומר „ה' אחד”, אינני מנסה להגדיר את אלוהים. אלוהים עצמו אינו ניתן להגדרה.
עבורי, „ה' אחד” הוא קודם כול דרך לחוות את העולם שנברא.
אנחנו מסתכלים סביב ורואים ריבוי עצום: אנשים ובעלי חיים, עצים ואבנים, גוף ונפש, שמיים וארץ, אהבה ופחד, לידה ומוות, עונות השנה ותנועת הכוכבים.
הכול נראה נפרד.
אבל בתוך הריבוי הזה אפשר לחוות דבר אחר:
כל מה שסביבנו הוא ביטוי שונה של אותה אחדות.
אדם אינו עץ, גוף אינו רגש וחסד אינו גבורה. ההבדלים אמיתיים והריבוי אמיתי. אבל בתוך ההבדלים אותה אחדות משתקפת שוב ושוב בצורות שונות.
במובן הזה, „ה' אחד” הוא עבורי לא רק אמירה על אלוהים, אלא דרך לראות את הבריאה:
הרבים אינם רק נמצאים יחד — האחד משתקף ברבים.
אלוהים ברמזים
את אלוהים עצמו אינני יכול לראות ואינני יכול להגדיר.
אני יכול לפגוש רק רמזים.
הרמזים ממלאים את העולם שנברא: בטבע, באדם שמולי, במה שמתרחש בינינו, בתנועה של הזמן ובמעשים שלנו.
לכן מבחינתי חוויה דתית אמיתית אינה בהכרח התרחקות מן העולם כדי למצוא את אלוהים במקום אחר.
דווקא מפגש אמיתי עם העולם יכול להפוך למפגש עם רמז לאחדות.
ומפגש אמיתי אינו רק התבוננות. הוא כולל אהבה, חמלה וחסד, וגם ניסיון לחיות בהתאם לחוקי הבריאה.
אני מסתכל בעולם — והוא נעשה פחות זר לי.
אני מתחיל לראות בו משהו שנמצא גם בי.
הספירות — תבניות של שינוי
אם הריבוי הוא הצורות השונות שבהן האחדות משתקפת, עולה שאלה:
מה חוזר בתוך כל השינויים שאנחנו רואים?
הקבלה מציעה שפה מיוחדת להתבוננות בכך — עשר הספירות.
כשאני מדבר כאן על הספירות, אינני מתכוון להגדיר באמצעותן את אלוהים. אני רואה בהן תבניות יסוד של העולם הנברא, ובעיקר — עקרונות יסוד של השינויים המתרחשים בו.
מבחינתי, תכונה ושינוי כמעט אינם ניתנים להפרדה.
אנחנו רגילים לחשוב על תכונה כעל משהו קבוע: לדבר יש תכונה מסוימת, לאדם יש אופי מסוים, לתופעה יש מהות מסוימת.
אבל כשאני מתבונן בעולם אני רואה תנועה.
דבר מתרחב או מצטמצם.
נותן או עוצר.
מתקרב או מתרחק.
נבנה או מתפרק.
נולד, גדל, מגיע לשיא, דועך ומשתנה לדבר הבא.
אולי התכונה החשובה ביותר של כל דבר היא הדרך שבה הוא משתנה.
חסד, גבורה, תפארת ושאר הספירות אינן מעניינות אותי רק כשמות של תכונות. אני מחפש כיצד הן מתרחשות — כיצד תבנית מסוימת של שינוי מופיעה באדם, בגוף, ביחסים, בטבע ובמה שקורה סביבנו.
אותה תנועה יכולה להתלבש בכל פעם בצורה אחרת.
וכאשר מתחילים לזהות אותה במקומות שונים, העולם נראה פחות כאוסף של דברים נפרדים.
מתחילים לראות את הקשרים.
תיאטרון השינויים
וכאן המבט היהודי שלי מוסר שלום למבט הסיני.
גם ספר השינויים הסיני מתחיל מהתבוננות בעולם שאינו עומד לרגע.
הצורות מתחלפות, המצבים משתנים, אבל בתוך השינוי אפשר לזהות דפוסים שחוזרים שוב ושוב.
אני אוהב לחשוב על העולם כעל תיאטרון של שינויים.
השחקנים מתחלפים.
התפאורה משתנה.
הסיפור בכל פעם אחר.
אבל התנועות חוזרות.
ומתוך התנועות החוזרות האלה נולדות התכונות שאנחנו מזהים בדברים.
הקבלה והחשיבה הסינית אינן אותה תורה. הן נולדו בעולמות שונים ומשתמשות בשפות שונות.
הקבלה מדברת על עשר ספירות. החשיבה הסינית מדברת על יין ויאנג, חמש פאזות ומחזורי שינוי.
אבל עבורי שתיהן מלמדות הרגל התבוננות דומה:
שאל איזו תנועה מתרחשת בו.
איזה שינוי מתרחש כאן?
איזו תבנית חוזרת?
ואיפה כבר פגשתי את אותה תנועה כאשר לבשה צורה אחרת?
כך השינויים עצמם נעשים למראה של האחדות.
להסתכל על המראה
כשאני מסתכל במראה, בדרך כלל אני מסתכל על מה שמשתקף בה.
אני רואה פנים — ולא את המראה.
כך אני מסתכל גם על העולם.
אני רואה אנשים, עצים, גוף, רגשות, עונות שנה, תנועת עננים ותנועת כוכבים. אני רואה דברים שמופיעים, משתנים ונעלמים.
אלה ההשתקפויות.
הספירות מאפשרות לי לזהות בתוך ההשתקפויות תבניות שחוזרות על עצמן.
אבל אפשר לרגע לשנות את המבט.
במקום להסתכל רק על מה שמשתקף במראה, לנסות לחוש את המראה עצמה.
במונחים שלי, זהו המעבר מן ההתבוננות בריבוי אל חוויית האחדות.
לא ביטול ההבדלים.
לא אמירה שהעץ ואני אותו דבר.
אלא רגע שבו העולם שמולי מפסיק להיות זר לי.
אני מסתכל בו — ורואה גם את עצמי.
הריבוי הוא ברכה
אבל חוויית האחדות אינה יכולה למחוק את הריבוי.
אנחנו חיים בעולם גשמי, ובו אני חייב להיות אדם מסוים.
יש לי גוף.
יש לי שם.
יש לי רצון.
יש לי אחריות.
יש דברים שרק אני יכול לעשות.
הריבוי אינו תקלה בבריאה. הריבוי הוא ברכה.
אבל יש כאן מתח עמוק.
תחושת הקיום האישי מאפשרת לי לחיות ולפעול בעולם, ובאותו זמן היא גם מפרידה: אני כאן, והעולם שם. אני אדם אחד, והאחר הוא אדם אחר.
ככל שאני נאחז רק בקיום האינדיבידואלי שלי, חוויית האחדות מתרחקת.
וכאשר האחיזה ב„אני” נחלשת לרגע, יכולה להופיע חוויה אחרת — לא היעלמות ולא מוות, אלא התרחקות לרגע מן המרכזיות של עצמי ודבקות באחדות.
ואז צריך לחזור.
רצוא ושוב
אני מוצא ביטוי יפה לתנועה הזאת במילים „רצוא ושוב”.
עבורי זו תנועה בין שתי דרכים לחוות את הקיום.
ב„רצוא” אני מתרחק לרגע מן המיקוד בעצמי כאדם נפרד. אני מנסה לחוש את האחדות המשתקפת בכל.
ב„שוב” אני חוזר.
אל הגוף.
אל השם שלי.
אל האדם שמולי.
אל העבודה.
אל המשפחה.
אל המעשה שאני צריך לעשות עכשיו.
אני חוזר אל הריבוי.
אבל אולי אני חוזר אליו קצת אחרת.
כי העולם כבר אינו זר לי כפי שהיה קודם.
אני שוב מסתכל בהשתקפויות — אבל זוכר לרגע גם את המראה.
המראה וההשתקפות.
אחדות וריבוי.
שתי התנועות נחוצות לחיים.
העולם מסתובב — והיכן הציר?
העולם משתנה ללא הרף.
העונות מתחלפות.
העננים נעים.
הגוף מזדקן.
המחשבות באות והולכות.
אנשים נולדים ומתים.
גם אני של היום אינני בדיוק האדם שהייתי אתמול.
היהדות והחשיבה הסינית פיתחו כל אחת בדרכה שפות מורכבות לתיאור מחזורי הזמן והשינוי. שתיהן מזמינות אותי להסתכל לא רק על הדברים, אלא גם על התנועה שלהם.
אבל ככל שאני מתבונן בתנועה, מתעוררת בי שאלה אחרת:
אני יכול לתאר את הדברים שמסתובבים.
אני יכול ללמוד את חוקי השינוי.
אני יכול לזהות ספירות, תנועות ומחזורים.
אבל את הציר עצמו קשה הרבה יותר לתאר.
אולי חוויית האחדות מתחילה בדיוק שם.
לא כאשר מצאתי עוד הגדרה, אלא כאשר לרגע אינני זקוק לה.
ואז אני חוזר אל העולם.
אל האדם שמולי.
אל העץ.
אל הגוף.
אל החסד שאני יכול לעשות עכשיו.
כי אחדות אינה בריחה מן הריבוי.
הריבוי הוא הצורות השונות שבהן האחדות משתקפת.
ואולי מאחורי כל תיאטרון השינויים נמצא ציר שאינני יכול להכניס למילים.
לקיום אמיתי אין הגדרה.